החלטה בתיק ב"ש 4258/08

בפני בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל שהוטל על המשיב בבית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת א' זיסקינד), בת.פ. 2592/06, בגזר דינו מיום 26.2.08. במסגרת גזר הדין, נידון המבקש לעונש של 28 חודשי מאסר בפועל, ולעונשים נלווים נוספים. בית משפט קמא דחה את בקשתו של המבקש לעכב את ביצוע העונש עד לערעור, והורה לו להתייצב לאלתר לריצוי עונשו. ב"כ המבקש הזדרז והגיש ערעור לבית משפט זה, המופנה הן כלפי הכרעת הדין והן כלפי גזר הדין, בלווית בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר, וזו הבקשה שלפני.

ב"כ המבקש טען, כי סיכויי הערעור ככל שהם נוגעים להכרעת הדין גבוהים, שכן המדובר בתיק הבנוי על ראיות נסיבתיות שאינן מהודקות דיין. בנוסף, טען כי נפל פגם בהכרעת הדין, במובן זה שבית המשפט תיקן אותה לאחר מעשה. הכוונה לכך, שמלכתחילה, זיכה בית משפט קמא את המבקש (ואת יתר חבריו) מן העבירה של החזקת כלי פריצה, ורק לאחר שניתנה הכרעת הדין, ולאחר שהושמעו כבר הטיעונים לעונש, תוקנה הכרעת הדין בהחלטה של בית המשפט, והזיכוי הפך להרשעה. החלטה מאוחרת זו, לדעת ב"כ המבקש, משליכה על תקפותה של הכרעת הדין, אולם, מכל מקום, היא משליכה על תקינותו של גזר הדין, באשר לא ניתנה לנאשמים הזדמנות להתייחס אליה. באופן מיוחד יש בה, כל על פי הטענה, כדי לפגוע בזכויותיו של המבקש, שכן ההרשעה בעבירה של החזקת כלי פריצה גוררת אחריה הפעלה של מאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד נגדו. מאסר על תנאי זה אכן הופעל, 4 חודשים ממנו במצטבר וחודשיים בחופף לעונש שנגזר למבקש בגין העבירות נשוא תיק זה.

אשר לסיכויי הערעור על גזר הדין, גם בנוגע אליהם רואה ב"כ המבקש סיכוי רב שהמבקש יצליח לשכנע את ערכאת הערעור שלא להטיל עליו עונש של מאסר בפועל. לטענתו, בית משפט קמא קבע לגביו, שלא בצדק, כי התחמק מפגישה עם קצין מבחן, לאחר שבא כוחו ביקש כי יוגש תסקיר כזה בעניינו. הודעה בעניין זה הוגשה על ידי שירות המבחן, אולם לא רק שלא זכתה להתייחסות בבית משפט קמא, אלא שכאמור, למרות האמור בה, קבע בית המשפט את אשר קבע. כמו כן, יחס בית משפט קמא למבקש התנהלות של התחמקות ואי התייצבות למשפט, בעוד שבפועל המבקש הקפיד להתייצב לישיבות בית המשפט, ומי שהתחמק ושיבש את ההליכים היו נאשמים אחרים (4 ו- 5). רוצה לומר, על פניו ייחס בית משפט קמא למבקש נסיבות מחמירות, שאינן מתקיימות בעניינו, והחמיר עימו משום כך עד מאוד. גם לגופו של עניין סבר ב"כ המבקש כי גזר הדין אינו עומד בכל יחס לענישה המצויה בעבירות בהן הורשע, ומשזיכה אותו בית המשפט מן האחריות לעבירה העיקרית כמבצע בצוותא, והרשיעו כמסייע בלבד, לא מן המידה היה להטיל עליו עונש המתאים למבצע בצוותא.

על כל אלה ביקש ב"כ המבקש להוסיף, כי המבקש היה משוחרר במהלך כל תקופת ניהול משפטו, לא נפתחו נגדו תיקים חדשים, ואין כל חשדות נגדו. הוא שינה בינתיים את חייו מן הקצה, התחתן, ואשתו עומדת בפני לידה. גם בכך יש לתמוך, לטענתו, בהותרת המבקש משוחרר עד לשמיעת הערעור שהגיש.

ולבסוף, ב"כ המבקש סבור כי שמיעת הערעור תארך עת רבה, שכן יתר הנאשמים מיוצגים בידי הסניגוריה הציבורית, ועד שזו תימלך ותחליט אם לערער על הכרעת הדין או על גזר הדין, אם בכלל, יעבור זמן משמעותי.

ב"כ המשיבה סבור, כי הכרעת הדין נשענת על אדנים בטוחים ואין סיכוי של ממש כי בית המשפט יתערב בה. אשר לעונש סבור הוא כי המדובר בעונש ראוי, שכן מעשיו של המבקש מצויים ברף הגבוה של עבירת הסיוע, וכי הכלל הוא שעונש יש לרצות לאלתר. עוד סבור הוא, כי הסיכוי שהמבקש יצא פטור בלא עונש מאסר של ממש הינו קלוש, וגם מטעם זה אין להורות על עיכוב ביצוע העונש.

לא מצאתי ממש בטענה לפיה סיכויי הערעור על הכרעת הדין טובים. הכרעת הדין מבוססת היטב, הן על ממצאי מהימנות מובהקים, שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהם, והן על ראיות נסיבתיות חזקות, ובראש וראשונה העובדה שעד ראיה לארוע, נהג מונית, הצליח לרשום 5 ספרות של רכב המיצובישי בו נמלטו הנאשמים מן הזירה, לאחר שאחד מחבריהם גנב את מכונית הוולבו. צירוף כל הנתונים אינו מותיר מקום לספק כי אכן נאשם 2, שנהג ברכב, היה עם יתר חבריו ליד הקיוסק שעל ידו חנתה מכונית הוולבו ונגנבה, וכי ממכונית זו יצא הגנב שהצליח להכנס לרכב ולהסתלק מן המקום במהירות פרועה, והמיצובישי בעקבותיו.

בכל הנוגע לעבירה של החזקת כלי פריצה, אכן נפלה שגגה בהכרעת הדין. מן האמור בגוף הכרעת הדין, פסקה 65, נעלה מכל ספק כי בית משפט קמא החליט להרשיע את הנאשמים, ואת המבקש בכללם, בעבירה זו. וכדברי בית המשפט: "בנסיבות המקרה, הנאשמים לא סיפקו הסבר כלשהו, ולא הרימו את נטל ההוכחה המוטל עליהם, לפיכך אני מרשיעה אותם בעבירה של החזקת כלי פריצה". לעומת זאת, בסוף הכרעת הדין, בפסקה האחרונה, כשמונה בית משפט קמא את העבירות בהן הוא מרשיע ואת העבירות מהן הוא מזכה, נאמר "אני מזכה את כל הנאשמים מעבירת האיומים ... ומעבירה של החזקת כלי פריצה ..." (פסקה 89). ברור בעליל כי המדובר בטעות סופר, שהרי הנימוקים המפורטים בפסקאות שקדמו לפסקה 65, והדברים המפורשים שנאמרו בפסקה זו, מובילים למסקנה חד משמעית בעניין זה.

כפי שהבנתי מדברי ב"כ המבקש, הטעות התגלתה בשלב מאוחר, לאחר הטיעונים לעונש ולפני מתן גזר הדין. הטעות תוקנה על ידי בית המשפט מבלי לבקש את תגובת הצדדים. אפשרתי לב"כ המבקש להציג בפני החלטת בית משפט קמא על תיקון הכרעת הדין ולב"כ המשיבה להגיב על כך, לכשיומצא. מן ההחלטה עולה, כי בית משפט קמא שם לב לטעות שנפלה בהכרעת הדין במהלך כתיבת גזר הדין, והבהיר את הדברים בדיוק כפי שתוארו על ידי לעיל. יתרה מזאת, על פי תגובת ב"כ המשיבה, אין לתיקון השלכה דרמטית על עניינו של המבקש בכל הנוגע להפעלת המאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד נגדו, שכן הוא כלל לא רק עבירה של החזקת כלי פריצה אלא גם עבירה של הפרעה לשוטר, אשר גם בה הורשע המבקש, ואשר לגביה אין מתעוררת כל טענה במסגרת בקשה זו. על כך יש להוסיף, כי המבקש נדון לעונש מאסר של 24 חודשים במסגרת התיק שלפני, וההפעלה המצטברת היא של 4 חודשים בלבד. לפיכך, מבחינת השיקולים של אורך תקופת המאסר שנגזרה על המבקש ושל בחינת סיכויי הערעור באשר לקיצורה באופן ממשי, אין לעניין הפעלת המאסר על תנאי השפעה של ממש. בכל אלה אין כדי לומר כי לא מן הראוי היה לאפשר לצדדים להשמיע את טענותיהם לפני שתוקנה הכרעת הדין ולפני שניתן גזר הדין, אולם, כאמור, לצורך בקשה זו איני רואה שיש לפגם זה השפעה של ממש.

אשר למידת שיתוף הפעולה של המבקש עם שירות המבחן, הרי שמן הפרוטוקול שצורף לעיוני במסגרת השלמות הטיעון עולה, כי אכן המבקש לא שיתף פעולה עם שירות המבחן ולפיכך לא נפלה, על פניו, שגגה לעניין זה בגזר דינו של בית משפט קמא.

עלי לבחון, אם כך, את הסיכויים שערכאת הערעור תפטור את המבקש בלא עונש מאסר בכלל, או שתורה על קיצורו באופן כה משמעותי, עד כי תחילת הריצוי יהיה בה כדי לסכל את הטעם בערעור.

מבחינת מעורבותו של המבקש בעבירות בהן הורשע, איני סבורה כי הסיכוי שכך יקרה, רב. המדובר בהתנהגות עבריינית מתוכננת, מסוכנת, כאשר המבקש הוא זה שנהג נהיגה פרועה ברכב המיצובישי, בו נמלטו השותפים לגניבת רכב הוולבו מן הזירה (למעט זה שנהג ברכב שנגנב). בשים לב לעברו הפלילי של המשיב, אין לומר כי על פניו החומרה שייחס בית המשפט לעניינו הינה חריגה עד כי ניתן לומר שהעונש אינו מאזן את שיקולי הענישה השונים באופן כה בולט, וכי על כן סיכויי הערעור מובהקים. כאמור, דעתי היא כי גם אם תתערב ערכאת הערעור, ספק גדול הוא אם מידת ההתערבות תהיה ממשית.

בנסיבות אלה אני דוחה את הבקשה.

יחד עם זאת, המזכירות תעביר את התיק להרכב ערעורים לצורך קביעת שמיעה דחופה של הערעור, ככל שיומן בית המשפט יאפשר זאת.

ניתנה היום כ"ט ב אדר א, תשס"ח (6 במרץ 2008) במעמד הצדדים.

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: